פסק-דין בתיק עש"ם 7858/03

           בפניי ערעור על הכרעת-הדין שניתנה על-ידי בית-הדין למשמעת של עובדי המדינה בבד"מ 79/02 מיום 3.7.03, לפיה הורשע המערער באחד מתוך שלושה אישומים שהוגשו נגדו בגין פגיעה במשמעת, אי קיום המוטל עליו כעובד מדינה והתנהגות שאינה הולמת, לפי סעיפים 17(1), 17(2) ו - 17(3) לחוק שירות המדינה (משמעת), תשכ"ג-1963 (להלן: חוק המשמעת).

עיקרי העובדות

1.        המערער עובד בשירות המדינה מזה כשלושים וחמש שנים. במועדים הרלוונטיים לתובענה הועסק המערער באגף המכס והמע"מ במשרד האוצר, בתפקיד של ממונה חקירות מכס ומע"מ תל-אביב. המערער הורשע באישום הראשון שיוחס לו בתובענה, בכך שבחמש הזדמנויות שונות, פנה אל עובדים הכפופים לו במשרד בבקשה כי יבצעו עבורו עבודות פרטיות הקשורות ללימודיו באוניברסיטה, בשעות העבודה ותוך שימוש בציוד המשרד. כמפורט בכתב-התובענה, ביקש המערער מהגב' לימור סלמן, מנהלת מדור החוליה בבית המכס, כי תתקן ותערוך עבורו עבודה, לשם הגשתה לאוניברסיטה. כמו כן, המערער ביקש מהגב' פרידה שוורץ, מנהלת מדור אמרכלות, כי תדפיס עבורו עבודות שהיו כתובות בכתב ידו, ושאינן נוגעות לעבודתו במשרד. מאחד החוקרים במשרד, מר איינהורן, ביקש המערער כי ינסח וירכז עבורו שאלות הנוגעות ללימודיו האקדמיים; מחוקר נוסף, מר גיא, ביקש לתרגם עבורו מאמר באנגלית ומחוקר שלישי, מר ניאזוב, ביקש כי יבצע ניתוח כלכלי של דו"חות כספיים. כל זאת, לצרכים אקדמיים ושלא במסגרת תפקידם בשירות המדינה.

           בגין מעשים אלו הוגש כנגד המערער כתב-תובענה המייחס לו, בין היתר, הפרה של כלל 3.01 לכללי האתיקה לעובדי המדינה (להלן: כללי האתיקה) ופסקה 43.111 לתקשי"ר בכך שעשה שימוש פרטי ברכוש המדינה, והפרה של כלל 5.07 לכללי האתיקה בכך שדרש מעובדים הכפופים לו לבצע עבורו עבודות פרטיות. בגין אלה יוחסה למערער עבירה על סעיף 17(2) לחוק המשמעת. כמו כן ניטען כי המערער פגע במשמעת שירות המדינה, והתנהג התנהגות שאינה הולמת עובד מדינה כאמור בסעיפים 17(1) ו- (3) לחוק המשמעת. משני אישומים נוספים שנכללו בכתב התובענה, ואשר התייחסו להתנהגותו בעבודה, זוכה המערער.

ההליך בבית-הדין

2.        בבית-הדין טען המערער טענה מקדמית של "הגנה מן הצדק", לנוכח אופייה וטיבה המגמתי, לגישתו, של החקירה, אשר לא העניקה לו אפשרות של ממש להתגונן.  לגופו של האישום הראשון, טען המערער, כי לאור מגמת עידוד הלימודים שהייתה נהוגה במשרד, התלמידים, ובכללם המערער, נעזרו ועזרו זה לזה בצורות שונות ובגישה ידידותית. פנייתו של המערער לכפופים לו בבקשה שיסייעו לו בלימודיו הייתה לטעמו חברית, שולית מבחינת הזמן שהיה צפוי שיוקדש לה, וכן לא לוותה בדרישה כי תיעשה בשעות או במקום העבודה.

           בית-הדין למשמעת של עובדי המדינה, אף שהסכים כי היו פגמים בדרך התנהלות החקירה, לא מצא הצדקה לקבל את הטענה המקדמית ולבטל את התובענה. לאחר שמיעת ההוכחות בתיק הרשיע, כאמור, בית-הדין את המערער באישום הראשון וזיכה אותו מהאישומים השני והשלישי. את הרשעתו ביסס בית-הדין על גרסאותיהם של העובדים הכפופים למערער, תוך שהוא מעדיף אותן על-פני גרסתו של המערער. נקבע, כי הסיוע שביקש וקיבל המערער מהעובדים הכפופים לו, אכן נועד לצורך קידום ומימוש צורך אישי שלו. עוד נקבע כי על אף שהראיות אינן מצביעות על כך שהמערער ביקש שהמטלות האקדמיות יבוצעו במקום העבודה דווקא, הרי ש"מסר הדחיפות" הובן היטב על-ידי הכפופים לו. בית-הדין קבע עוד כי אף שהיקף הסיוע לא היה רחב מבחינת משך הזמן שהוקדש לכך או הציוד בו נעשה שימוש, הרי שבהתחשב במעמדו הבכיר של המערער, אין מדובר ב"זוטי דברים". בית-הדין קבע כי המערער הפר במעשיו אלו את כלל האתיקה 5.07 בכך שביקש סיוע למטרות שאינן קשורות לתפקידו מעובדים הכפופים לו, תוך ניצול מעמדו הבכיר לרעה. כן קבע כי המערער הפר את פסקה 43.111 לתקשי"ר וכלל 3.01 לכללי האתיקה בכך שעשה שימוש ברכוש המדינה לצרכים פרטיים. לאור הממצאים והמסקנות אליהם הגיע, הרשיע בית-הדין את המערער בעבירות לפי סעיפים 17(1), 17(2) ו - 17(3) לחוק המשמעת. הערעור מכוון כנגד הרשעה זו.

הערעור כנגד הכרעת הדין

3.        בדיון בפניי, חזר בא-כוח המערער על טענתו העיקרית, כפי שנטענה לפני בית-הדין, לפיה לא היה כל פסול בבקשות העזרה שהפנה המערער לעובדיו, ובוודאי לא ניצול לרעה של משרתו. כפי שנטען, ראשי האגף ראו בעין יפה את הסיוע ההדדי בין העובדים בכל הנוגע ללימודיהם. הוא הדגיש כי פנייתו של המערער לעובדים הכפופים לו בבקשת עזרה בלימודים, הייתה תמימה, ללא כל יסוד של כפייה, ומבלי שדרש כי הסיוע יינתן בשעות העבודה, או תוך זמן מסוים.

           עוד טען בא-כוח המערער כי החוקרים איינהורן וניאזוב הסכימו לסייע לו בהכנת עבודותיו האקדמיות מרצונם החופשי, כי הסתירות בגרסאותיו של ניאזוב באשר למשך הזמן שארך הסיוע מקעקעות את אמינותו, וכי הגב' סלמן לא הייתה מעורבת בהקלדת העבודה שהכין ניאזוב. זאת, בניגוד לממצאים העובדתיים שקבע בית-הדין, שנתן אמון בגרסאותיהם של איינהורן וניאזוב בעדותם בפניו.

4.        כאמור, ההרשעה באישום הראשון התייחסה לחמישה פריטים שונים. בפתח הדיון שהתקיים בפניי הביעה באת-כוח המשיבה את הסכמתה לזיכוי המערער מפריט האישום המייחס לו הטלת עבודת הדפסה על הגב' סלמן לצרכים אקדמיים. לגישתה, בית-הדין קיבל את גרסת המערער, לפיה עבודה מסוימת זו עברה עריכה והתאמה על-ידי הגב' סלמן לצורכי המשרד בלבד, ולכן אין מקום להרשיע את המערער בפריט אישום זה. אכן, מעיון בחומר הראיות שהונח בפני, עולה כי העבודה המסוימת אותה הקלידה הגב' סלמן נועדה לשימוש המשרד. לפיכך, ראיתי לנכון לזכות את המערער מפריט אישום זה.

           לא ראיתי להתערב בהרשעת המערער בפריטי האישום המייחסים לו הטלת הכנת ניתוחים סטטיסטיים על החוקר נייאזוב והדפסתם על-ידי הגב' סלמן. אמנם, קיימים פערים בין הערכות הזמן שמסר ניאזוב בהודעתו בנציבות, לבין אלו שמסר מאוחר יותר בעדותו בבית-הדין. אולם, בית-הדין היה ער לפערים האמורים בין הגרסאות, והעדיף את עדותו של החוקר ניאזוב בפניו, הן ביחס למשך הזמן שארכה העבודה והן ביחס להקלדת העבודה על-ידי הגב' סלמן. למותר לחזור ולהדגיש כי בית משפט של ערעור נמנע מלהתערב בממצאים עובדתיים שקובעת הערכאה הדיונית, שכן לזו שמור היתרון של התרשמות בלתי אמצעית מהעדים המופיעים בפניה. התערבות ערכאת הערעור תיעשה רק במקרים חריגים, בהם הממצאים אינם מעוגנים בחומר הראיות, או כאשר מתגלה טעות ממשית וברורה בהערכתן (ראו: עש"מ 2168/01 חמני אליעזר נ' נציבות שירות המדינה, פ"ד נה(5) 949 והאסמכתאות המובאות שם). לא שוכנעתי כי בפנינו מקרה חריג כאמור, המצריך התערבות בית משפט זה במסקנותיו העובדתיות של בית-הדין.

           בטיעוניו בפניי הפנה בא-כוח המערער לעדותו של העד סגל, סגן מנהל המכס באותה תקופה, ממנה עולה כי ההסתייעות בעובדים הזוטרים לצורך פתרון שאלות אקדמיות הנה נוהג מקובל. לטענתו התעלם בית הדין מהעדות ומהמתבקש ממנה. אולם, בעדות זו אין כדי לסייע למערער, שכן נוהג זה מבקשים דיני המשמעת לשרש. כלל 5.07 לכללי האתיקה אוסר מפורשות על ממונה לנהוג באופן האמור בעובדים הכפופים לו, וקובע כך:

"5.07. לא ידרוש ממונה מעובדים הכפופים לו לבצע עבורו פעילויות שאינן קשורות עם תפקידיו הרשמיים בשירות המדינה, שהן בחזקת ניצול לרעה".

           אולם גם אלמלא נקבעה ההוראה האמורה בכללי האתיקה המנחים את העובדים בשירות המדינה, הרי נוהג פסול שהשתרש במקום עבודה לא יוכשר רק בדרך של העלמת עין מצד הממונים, או השלמתם עם אותו נוהג. יפים לעניין זה הדברים שאמר בית משפט זה בע"פ 121/88 מדינת ישראל נ' דרוויש, פ"ד מה(2) 663, 689 מפי המשנה לנשיא אלון:

"נוהל מקובל אינו הופך למעשה מותר מבחינה משפטית... העובדה שפשטו ונתקבלו בציבור נורמות אסורות אין בה כדי להתירן".

           ובהמשך הוסיף:

"קיומם של "נוהג מקובל" ו"מסורת של שנים" אין בהם כדי להועיל, אם וכאשר נוהג זה ומסורת זו יסודם בשיבוש ערכים ונורמות תקינות. אכן, ייתכנו מקרים וקיימות נסיבות בהם המקובל והנהוג עשוייםללמד על תום-ליבו של אדם. אך ראש לכל יש לבחון, אם נוהג זה יסודו בטעות כנה או שמא מבוסס הוא על נורמות מעוותות ומשובשות. הבחנה זו תיעשה על-פי נסיבותיו של כל מקרה ומקרה, ואין לקבוע בה כללים ברורים וגורפים. בעובדה שמדובר בנוהג מקובל, בעובדה זו כשלעצמה, אין די." [עמוד 701 לפסק הדין, ההדגשה במקור].

           (וכן עש"מ 7/79 מזור נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(2) 533; עש"מ 6978/00 מוטיל נ' נציב שירות המדינה, פ"ד נד(4) 865; עש"מ 5205/01 פרנס נ' רשות השידור, פ"ד נו(2) 9). דברים אלו מקבלים משנה תוקף מקום בו בעובדי ציבור בכירים עסקינן (לעניין הנורמות החלות על עובדי ציבור ראו, בין היתר, בג"צ 7074/93 מאיר סויסא נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מח(2), 748; וביתר פירוט, ביחס לעובד ציבור בכיר ראו עש"מ 4123/95 אור נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(5) 184 והאסמכתאות שם).